חוקרים אמריקאים מבקשים להגביר המודעות לאפרקסיה - הפרעת דיבור מתקדמת

אפרקסיה, הפרעת דיבור מתקדמת, עשויה להתחיל מקושי פשוט לבטא מלים. בתחילה, הקושי בדיבור מעורר גיחוך בין חברים ובני משפחה. אבל כאשר זה קורה לעתים קרובות, המצב צריך להדליק נורה אדומה. עם הזמן, ייתכן שיכולת הדיבור תאבד. התופעה, שלעתים אינה מאובחנת כיאות ונחשדת להיות אלצהיימר או בעיה במיתרי הקול, היתה הנושא למחקר שנמשך יותר מעשור ב"מאיו קליניק".

דיווח על ממצאי המחקר הופיע בכתב העת Brain, העוסק במחלת האלצהיימר והפרעות נויורולוגיות אחרות, וכן בכתב העת Journal of Neurology, במקביל להצגתו בכנס ה-AAAS – האגודה האמריקנית לקידום המדע, שננעל אתמול (ב') בוושינגטון. המחקר בוצע על ידי הנוירולוג ד"ר קיית' ג'וזפס (Josephs) וד"ר ג'וזף דאפי (Duffy), מומחה בפתולוגיה של הדיבור.

לפי המחקר, לא מעט גורמי מקצוע בתחום הרפואי, וגם המטופלים עצמם, לא מזהים כי הם סובלים מאפרקסיה. הטיפול בהפרעה איננו מתחיל בזמן ומתאחר, הסביר ד"ר ג'וזפס, ולעתים קרובות מדי האפרקסיה מאובחנת כאלצהיימר או אפילו מחלת ALS (טרשת עמוד צדי במח העצם השדרתי).

יש מקרים שחולים נשלחים לקבל הזרקת בוטוקס למיתרי הקול - משום שהרופא סבור בטעות שמדובר בעוויתות שריר בבית הקול. בעבר איבחנו אפרקסיה של הדיבור גם כמחלת נפש, משום שתחילה מדובר בהפרעת דיבור בלבד, ויש אנשים שמטפלים יאמרו להם "הכל בראש שלכם".

החוקרים טוענים כי עצוב מאד לשמוע אבחנות מהסוג הזה.

לדבריהם, בדרך כלל קיימת התעלמות מאפרקסיה של הדיבור, ואין מחשיבים אותה כבעיה נבדלת שמעורבת בה הפרעה נוירולוגית, הגורמת גם לקשיים בתנועת העין, בהנעת הגפיים, בהליכה, במעידות ובנפילות תכופות, המחמירה עם הזמן.

"זוהי מחלה הרסנית ובמובנים מסוימים להערכתנו חמורה מאלצהיימר, שבאופן אופייני מתבטאת בקשיי הליכה ושווי משקל בשלב מאוחר יותר של המחלה", אמר ד"ר ג'וזפס, "יש צורך באבחון מוקדם ומדויק של הבעיה על מנת שאנשים אלו יקבלו את הטיפול ההולם במצבם".

"היה מועיל אילו אנשים עצמם יכירו בכך שכאשר יש להם קשיים בדיבור, אלו עשויים להיות סימנים ראשונים למחלה נויורלוגית", הוסיף ד"ר דאפי. "חלק חשוב מאד בתהליך הטיפול הוא מתן מידע מלא על המצב".

בעוד שטיפולים באמצעות קלינאי תקשורת לא יכולים להחזיר לאחור או לעצור את התפתחות האפקרסיה, ניתן ללמד את הסובלים מההפרעה על תחליפים לשם יצור קולות דיבור טובים יותר.

שני החוקרים ציינו, כי חשיבותו ומורכבותו של הדיבור אינם מוערכים דיים. הם הסבירו, כי כאשר אדם חושב הוא צריך לבחור במגוון של מלים נכונות, לארגן אותן למסר קוהרנטי ולבצע את הדיבור. בכל התהליך הפשוט הזה לכאורה מתופעלים 100 שרירים שבין הריאות והשפתיים ואלו מייצרים לפחות 14 צלילים נבדלים זה מזה בתוך שניה על מנת שהמאזין יוכל לקלוט את הדברים בבירור. אפקרסיה מוסברת כבעיה ב"תכנות הדיבור" – הכוונת השרירים והמבנה המורכב הזה לשם תנועה.

שני החוקרים הציגו חמישה סימנים ראשונים שאנשים עם קשיי דיבור וגם בני המשפחות שלהם, לצד הרופאים, צריכים לשים לב אליהם: ירידה בקצב הדיבור; טעויות וכשלי ביטוי של מלים באופן לא עקבי, כלומר לעתים לומר מלים ולהשמיע קולות וצלילים מהפה באופן נכון ולעתים לא; היחלשות או פגם בריתמוס הדיבור; תנועות של הפה בגישוש אחר יכולת להשמיע קולות; יכולתו של אותו אדם לבטא רק דיבור אוטומטי כמו השמעת ברכה בת מלה אחת מול אדם אחר – אבל בו בזמן קושי בהשוואה לדיבור תכליתי.

עוד ציינו החוקרים, כי אפרקסיה של הדיבור שונה מאפזיה (aphasia), הפרעה שבה הסובל ממנה לא מבין מלים או לא מצליח להשתמש במלים. עם זאת, יש אנשים הסובלים משתי ההפרעות.

עד היום לא נמצא הגורם הראשוני לאפרקסיה של הדיבור. החשד הוא שמדובר בהצטברות של החלבון טאו (tau), גורם שקשור גם למחלת האלצהיימר, תופעה שנתגלתה במוחות של אנשים שסבלו מהמחלה.