דעות

הרופאים אינם בני אלים - דוקטור, גם הרופא חולה!

עובדים שעות ארוכות תחת לחץ, לא יוצאים לחופשות, סובלים מדיכאון וחרדה, מטפלים בעצמם ונמנעים מלבקש עזרה וטיפול בבעיות רפואיות אישיות – אז מה הפלא שרופאים מתמוטטים?

שחיקת רופאים, מתח ודיכאון. אילוסטרציה

מקצוע הרפואה כרוך בתהליכי הכשרה ארוכים ומייגעים כולל תורנויות ועבודה סביב השעון שעות מרובות. בתחומי רפואה רבים יש נגיעה יומיומית בשאלות של חיים ומוות, תוך צורך בקבלת החלטות מהירה וביצוע מקצועי מדויק ומהיר של החלטות אלו במצבי משבר היוצרים עומס פיזי ונפשי רב.

כמו כן, רופאים רבים, שהשקיעו שנים ממושכות בתהליכי ההתמחות ורכישת מיומנויות גבוהה, דוחפים את עצמם לממש יכולות אלו לשם סגירת הפער הכלכלי שנוצר בשנות ההתמחות הארוכות ובנוסף לעבודה העמוסה במערכת הציבורית משקיעים עצמם בעולם הרפואה הפרטית שאליה הם מגיעים אחרי השלמת יום עבודה מלא במסגרת הציבורית.

סגנון חיים זה מותח את יום העבודה של הרופא להשתרע על שעות רבות לתוך הלילה ומקטין את יכולתו לנוח ולהתאושש לקראת יום עבודה חדש. עיסוק שדורש גיוס מאמצים פיזיים ונפשיים כאלה לאורך זמן, יש לו השפעות בריאותיות בולטות וידועות.

באחרונה ראינו וחווינו אירועים מצערים של רופאים שהתמוטטו אף מתו במהלך עבודתם וכמו כן מספר מקרים טראגיים של רופאים בשיא הקריירה שמתאבדים.

במאמר שפורסם לא מכבר בכתב העת החשוב LANCET מודגש שרופאים נמנעים מלבקש עזרה וטיפול לבעיות רפואיות אישיות והם נמצאים מבחינה זאת במקום דומה להומלסים.

מודעות וקבלת עצמם כחולים הם ערכים זרים לרוב הרופאים, כך שהם מגיעים לאבחנה ולטיפול בשלב מתקדם של המחלה שבה סיכויי הריפוי נמוכים וסיכוני ההחמרה גבוהים.

רופאים מתקשים למצוא זמן לפנות לעזרה רפואית. לרבים מהם אין רופא משפחה והם מטפלים בעצמם. מכאן כנראה צמחה האימרה: "רופא שמטפל בעצמו יש לו פציינט אידיוט", ויש רבים כאלה.

רופאים חוששים מהסטיגמה של היותם חולים וההשלכות לכך על הקריירה שלהם. הם נאחזים בקונספט המזיק של "אנחנו מטפלים במחלות ולא לוקים בהן בעצמנו".

ליקויים בתחום בריאות הנפש שכיחים יותר בקרב רופאים בהשוואה לקבוצות אנשי מקצוע אחרים, בעיקר חרדה, דיכאון, התאבדויות (בעיקר בקרב נשים), שחיקה ושימוש באלכוהול ובתרופות הרגעה.

רופאים, דוגמת מצנתרים, שעבודתם מחייבת עמידה ממושכת עם חלוק עופרת בסביבה רוויית קרינה, לוקים בבעיות גב קשות ובשכיחות יתר של גידולים סרטניים. נושא זה מתועד היטב בספרות הרפואית.

בארץ קיימת אנומליה נוספת: קבוצת הרופאים הבכירים, שנושאים בעול איכות הרפואה, מקבלים שכר בסיסי נמוך יחסי ורוב השכר החודשי מקורו בכוננויות, כוננויות-על ועבודה נוספת במסגרת הציבורית ("ססיות"). רופא כזה, היוצא לחופשה המגיעה לו כחוק - או חלילה עקב מחלה - מקבל רק את שכר היסוד והרבה פעמים שכרו בתקופות אלו יורד עד לרבע או כדי שליש משכרו הרגיל. כתוצאה מכך נמנעים רופאים רבים מלקחת את מלוא החופשה השנתית המגיעה להם. רבים באים לעבודה חולים למרות שהיו צריכים לנוח בביתם עד שיחלימו. זה מצב המוסיף לתחלואה ולתוצאותיה בקרב הרופאים.

לסיכום, הרופאים אינם בני אלים ועקב אופיים ואופי עבודתם הם כנראה מועדים יותר מהאוכלוסיה הרגילה ללקות במחלות, חלקן קטלניות.

(המאמר פורסם לראשונה ב"ידיעות אחרונות")

נושאים קשורים:  ד"ר אהרון פרימרמן,  דעות,  חדשות,  התאבדות רופאים,  מתח,  שחיקת הרופאים,  ססיות,  עבודה במשמרות
תגובות
אנונימי/ת
24.04.2019, 08:39

השאלה היא מה על הציבור להסיק מתופעה שבה הסנדלרים הולכים יחפים?

בכל אופן, ראוי היה שהכותב יזכיר את הנתונים הסטטיסטיים לפיהם רופאים דווקא מאריכים חיים בכמה שנים מעבר לממוצע באוכלוסייה, אם כי ייתכן שלאחר התאמה לחתך סוציואקונומי הפער הזה ייעלם.