דעות

התאבדות רופאים היא קצה הקרחון של תופעת השחיקה הקשה במערכת הבריאות

בעצם זה הסיפור שלנו: אובדן החמלה, גסות הלב וריסוק המקצועיות. שחיקת הרופאים זוכה להכרה בעולם הרפואי ולתשומת לב רבה, בעוד בארץ ההתייחסות היא של הכחשה ואוזלת יד

"פגשתי רופא בסוף יום עבודה, חיוור ואפור, מעשן כקטר, שאמר לי בקול חלש: 'היום ראיתי 90 ילדים'"

הארץ נסערה לרגע ממקרי התאבדות של רופאים במרכז הרפואי סורוקה בבאר שבע, ומשרד הבריאות מינה ועדה לבחון את המצב ולהציע מתווה לטיפול במצוקה הנפשית של הסגל הרפואי. הקמת הוועדה היא מבורכת, אך צריך שהיא תבחן בראי רחב יותר את מקרי ההתאבדות, כי מדובר רק בקצה הקרחון של תופעת השחיקה הקשה הקיימת ברפואה.

פגשתי רופא בסוף יום עבודה, חיוור ואפור, מעשן כקטר, שאמר לי בקול חלש: "היום ראיתי 90 ילדים". לפני שנה מתו שני רופאים במקום עבודתם מהתקף לב, לאחר שלא פנו לטיפול רפואי למרות מצבם. סקר השחיקה שערך משרד הבריאות כבר לפני שנתיים זיהה שחיקה עצומה בקרב עובדי מערכת הבריאות: ציון השחיקה הגבוה ביותר נמצא ברופאים – 3.59, ואחריהם האחיות. ציון גבוה מ-3 נחשב לערך גבוה שיש לטפל בו מיידית. מה עוד צריך? מדוע לא נעשה מאז כמעט דבר בנושא?

שחיקה בעבודה (Burnout) מוגדרת כ"תחושת תשישות נפשית, גופנית ושכלית, הנגרמת מחמת עומס נפשי מתמיד ומתמשך". היא מתבטאת גם בתחושות של ניכור, חוסר אונים וכישלון. מקצוע הרפואה מתאפיין בסכנת שחיקה גבוהה במיוחד בגלל תהליך ההכשרה המפרך, העומס, האחריות, הרצון לרפא מה שלא תמיד ניתן והמגע הקרוב עם הסבל האנושי.

דרושה בדחיפות עמדה ברורה שלנו שערכי המקצוע קודמים למצוקות המערכת ושאלה לא יכתיבו לנו את אופן עבודתנו. דרושה בדחיפות אמירה ברורה של משרד הבריאות שהנושא הוא בראש סדר העדיפויות, ותכנית פעולה מתוקצבת כבר לשנה זו של בתי החולים וקופות החולים למניעה ולטיפול בשחיקת הרופאים והמטפלים

אבל, בראש ובראשונה, זה המרחק הרב בין ערכי המקצוע לבין המציאות שיוצרת מערכת הבריאות שבה אין לרופא די זמן לבדוק ולחשוב לפני שהוא מקבל החלטות הרות גורל.

סביבת העבודה ידועה כגורם העיקרי לשחיקה, ובעיקר הפער המתרחב בין הדרישות מהרופאים לבין משאבי החומר והזמן המועמדים לרשותם על ידי המערכת. תוצאות השחיקה מוכרות: אובדן החמלה, דחק, ירידה באיכות האבחון והטיפול ונטייה לטעויות רפואיות, דיכאון, תחלואה פיזית, נטישת המקצוע, התמכרויות ועד להתאבדות.

מי שמחפש הסבר נוירוביולוגי ימצא שבזמן סטרס מופעלת מערכת ברירת המחדל המוחית ההישרדותית הקדומה, מערכת ה-Fight or flight, הראייה מצטמצמת והתגובות נעשות אוטומטיות ושטוחות. הפרשתם לאורך זמן של הורמוני לחץ מזיקה לגוף ולנפש.

כששואלים רופאים ומנהלים ותיקים על תלונות הרופאים הצעירים על העומס הרב, התגובות נעות בין הכחשה לזלזול: "הם מלינים על תורנות של 26 שעות? מפונקים! אני עבדתי 32 שעות ולא התלוננתי וגם לא קיבלתי יום מנוחה". פער הדורות הוא אחת הסיבות להכחשה. הדור הצעיר של הרופאות והרופאים, המעריך משמעות בעבודה מבלי לוותר על איכות החיים, לא יסכין עם ההתעמרות בעבודה שאנחנו הדור הוותיק קיבלנו כמובנת מאליה, ויחתור לשינוי ובצדק.

הפער השני הוא הנתק בין ההנהלות לשטח, המחסור במנהיגות מקצועית והשחיקה של המנהלים עצמם. זהו פער המוביל לעיוורון ניהולי. חברי מנהלי בתי החולים ומנהלי המחוזות בקופות החולים, מתי בפעם האחרונה עבדתם או הייתם כתף אל כתף עם רופא בתורנות מלאה במיון, במחלקה פנימית או במרפאת קהילה בעונת החורף?

סיימתי התמחות במחלקה פנימית לפני 25 שנה, שימשתי בתפקידי ניהול במערכת וכעת אני רופא משפחה עצמאי - התורנויות והמשמרות היום, הן בבתי החולים והן ברפואת הקהילה, קשות ועמוסות לאין ערוך ממה שחווינו בזמנו. כשאתה משוחח עם מתמחים ומתמחות או קורא על חוויותיהם ברשתות החברתיות, אתה קולט כמה רובץ בליבם על המערכת ועל המנהלים שלהם. כמה כעס, תסכול וחוסר אונים. למה האנשים המחויבים האלה, מלח הארץ, צריכים להרגיש ככה? פער הדורות והפער הנהלות-שטח מובילים גם לפער קשה בתפישת המציאות. על הפערים האלה צריך להבין איך לגשר, ובדחיפות.

צריך להחליט שמפנים את כל מאמצי פיתוח החדשנות והבינה המלאכותית לטובת שיפור תהליכי העבודה במטרה להקל על המטפלים, ולא כדי שמנהלים יעלו על במות ויציגו בכנסים. צריך לחדול להשתמש במדדי איכות ואקרדיטציה המנותקים מהמציאות ולהפנות את המשאבים שיתפנו לתמוך במטפלים בעבודת הריפוי האמיתית

המועצה הרפואית הבריטית והאקדמיה הלאומית האמריקאית למדעים פרסמו לאחרונה דירקטיבה ברורה לממשלות ולארגוני הבריאות לטפל בדחיפות בשחיקת הקלינאים, ואצלנו - כלום. עבודות בארה"ב הראו כי המחיר של שחיקה במערכת הבריאות רק עקב נטישת רופאים את המקצוע או הפחתה בהיקפי המשרה עומד על 4.6 מיליארד דולר בשנה וכי להשקעה ב-Well being של הרופא יש אפילו כדאיות כלכלית למערכת.

לא הכל זה כסף, תקנים ומיטות: ההמלצות העיקריות מחו"ל נוגעות לחיזוק האוטונומיה של הרופא, תחושת השייכות והיכולת, לשיפור תהליכי העבודה ולבניית מנהיגות מקצועית. מנהיגות מקצועית היא מנהיגות עם עמוד שדרה וחזון שתגבה את המטפלים בקו הראשון, כזו שלא תהיה מוכנה להיבחן במונחים כלכליים או שיווקיים כל רבעון, אלא תפעל לפי מצפן ערכי ותביט לטווח הארוך. הצעדים המשמעותיים הם שינויים מערכתיים בסביבת העבודה. שירות ייעוץ דיסקרטי למצוקות הרופאים חשוב, אך זהו האמצעי האחרון שיופעל אחרי שננקטו כל צעדי המניעה והטיפול המערכתיים והרופא נקלע בכל זאת למצוקה.

לסדנאות חוסן ומיינדפולנס יש גם כן מקום, אבל נכון שאלה ייעשו בהקשר הרחב של האתגר. צריך להחליט שמפנים את כל מאמצי פיתוח החדשנות והבינה המלאכותית לטובת שיפור תהליכי העבודה במטרה להקל על המטפלים, ולא כדי שמנהלים יעלו על במות ויציגו בכנסים. צריך לחדול להשתמש במדדי איכות ואקרדיטציה המנותקים מהמציאות ולהפנות את המשאבים שיתפנו לתמוך במטפלים בעבודת הריפוי האמיתית.

בעצם זה הסיפור שלנו: אובדן החמלה, גסות הלב וריסוק המקצועיות (Professionalism). שחיקת הרופאים זוכה להכרה בעולם הרפואי ולתשומת לב רבה, בעוד בארץ ההתייחסות היא של הכחשה ואוזלת יד.

התאבדות היא קצה הקרחון הקטלני של השחיקה היומיומית ברפואה, המכרסמת בכולנו. על הוועדה של משרד הבריאות לבחון את המצב בכללותו וגם לשאול מדוע לא נעשה דבר מאז סקר השחיקה.

בפעם הבאה שהמטופלים יתהו מדוע הרופא והאחות לא נחמדים יותר, כדאי שיתחילו לדאוג עוד יותר מאיכות הטיפול הניתנת על ידי רופאים שחוקים. אפשר שהציבור יחוש אז יותר אמפתיה לרופא ולאחות ויראה במערכת את הכתובת לשינוי המצב.

דרושה בדחיפות עמדה ברורה שלנו שערכי המקצוע קודמים למצוקות המערכת ושאלה לא יכתיבו לנו את אופן עבודתנו. דרושה בדחיפות אמירה ברורה של משרד הבריאות שהנושא הוא בראש סדר העדיפויות, ותכנית פעולה מתוקצבת כבר לשנה זו של בתי החולים וקופות החולים למניעה ולטיפול בשחיקת הרופאים והמטפלים, כדי שהאירועים המזעזעים לא יחזרו. צריך ואפשר להחזיר את הנש(י)מה לרפואה.

נושאים קשורים:  ד"ר יואב יחזקאלי,  התאבדות רופאים,  שחיקה,  מתמחים,  חדשות,  דעות,  מערכת הבריאות,  מיינדפולנס
תגובות