למלחמה במגיפה מתפרצת קיימות מספר אסטרטגיות. לכל אחת מהן תועלות ומחירים שונים והבחירה בהן צריכה להיעשות לפי מאפייני המחלה, הזמן והמרחב. למיגור מגיפת הקורונה בחרה ממשלת ישראל באסטרטגיה של דיכוי (Suppression) על פני אסטרטגיה של הכלה (Containment), מבלי שמקבלי ההחלטות שיקפו והסבירו לציבור את השיקולים שהניעו אותם בבחירה ומבלי שאסטרטגיה שונה הובאה בכלל לדיון. מהם ההבדלים בין הגישות השונות, מה המשמעויות של ההחלטות שנעשו ומה אפשר לעשות היום?
עוד בעניין דומה
גישת הדיכוי
גישת הדיכוי שנבחרה גורסת הורדת מקדם ההדבקה של המחלה אל מתחת ל-1 בכל מחיר על מנת להפסיק את ההדבקה, לשטח את קצב הופעת החולים ולמנוע את הצפת מערכת הבריאות.
לצורך כך הופעלה הגזירה הדרקונית ביותר האפשרית: סגר חסר הבחנה על כל האוכלוסיה, תוך שיתוק כל הפעילות האנושית, הכלכלית והחברתית.
מחיר האסטרטגיה הזו: פגיעה אנושה ברקמת החיים, שיתוק המשק ונזק כלכלי חסר תקדים, פגיעה בחירויות הפרט וסיכון לגל תחלואה חוזר עם הסרת הסגר. זאת, אל מול תרחיש ייחוס לא ברור ולא מוסכם, וכאשר מזה שבועיים ברור לכל שסכנת הצפת מערכת הבריאות רחוקה מלהתממש.
הידע המצטבר על המחלה היה צריך להשפיע מזמן הן על הגדרת מטרת המערכה (אם יש כזו בכלל) והן על הדרך המועדפת להתמודדות. את המטרה להפחית הדבקה ותחלואה צריך לשנות להפחתת ההדבקה והתחלואה בקרב האוכלוסיות הפגיעות
גישת ההכלה
גישת ההכלה גורסת נקיטת צעדים אשר יורידו את מקדם ההדבקה אך לא אל מתחת ל-1. מבין הצעדים האלה ניתן למנות ריחוק חברתי, בידוד קפדני של החולים, ניטור ואיתור מוקדי תחלואה וסגר על אוכלוסיות פגיעות.
חסרונה של הגישה בסיכון לתחלואה גבוהה מדי אשר תציף את מערכת הבריאות, ויתרונה בהותרת פעילות משקית וחברתית מסוימת על כנה.
אסטרטגיה זו מאפשרת מספר חולים גבוה מעט יותר, אשר בהיעדר תרופה וחיסון יש לו חשיבות להתפתחות חסינות העדר, אשר בתורה תעצור את ההתפרצות. גישה זו מבטאת צניעות באשר להישג הנדרש אך היא דורשת דיוק, יכולות ביצוע של השירות הציבורי ונשענת על אמון הציבור.
מאפייני המחלה כפי שהלכו והתבררו הם בעצם של שתי מחלות שונות בתכלית זו מזו. בצעירים - מחלה קלה יחסית עם שיעור תמותה דומה לשפעת, ובמבוגרים ובעלי מחלות רקע - מחלה קשה עם שיעור תמותה גבוה בקשישים. 75% מהחולים הקשים בארץ הם מעל גיל 60.
הידע המצטבר על המחלה היה צריך להשפיע מזמן הן על הגדרת מטרת המערכה (אם יש כזו בכלל) והן על הדרך המועדפת להתמודדות. את המטרה להפחית הדבקה ותחלואה צריך לשנות להפחתת ההדבקה והתחלואה בקרב האוכלוסיות הפגיעות.
בגישת הסגר הכללי, התרופה מזיקה יותר מהמחלה
הגישה של דיכוי, שבשאיפתה להפחית את מקדם ההדבקה מתחת ל-1, מבטאת יהירות (היבריס) בלתי נתפסת ומזיקה, צריכה להתחלף בגישה של הכלה. בידוד מהיר וקפדני של כל חשוד כחולה, על פי הקריטריונים המקובלים בעולם, הרחבים מאלה שאומצו בארץ וזאת עוד טרם בדיקת מעבדה, יחד עם סגר הגנתי על האוכלוסיה הפגיעה וצעדי ריחוק חברתי מסוגלים להכיל את מספר החולים הקשים העלולים להעמיס על מערכת הבריאות ויפחיתו טוב יותר את התמותה בלי הנזק הקולטרלי העצום.
הנתק הקיים בשגרה בין הנהלת משרד הבריאות והנהלות ארגוני הבריאות, המאוישות ברובם באנשים שאינם אנשי מקצוע או שהרופאים והאחיות מביניהם לא נגעו בחולה 20 שנה, לבין השטח, מורגש במלוא חריפותו בשעת חירום
עיקרון בסיסי ברפואה שטבע היפוקרטס אומר: קודם כל אל תזיק (Primum non nocere). נראה שעיקרון זה נשכח ובגישת הסגר הכללי, התרופה מזיקה יותר מהמחלה.
הדרג המנהל מנותק מהשטח – רופאים שלא נגעו בחולה 20 שנה
במערכה הצפויה עוד לפנינו, אמון אנשי המקצוע, הלוחמים במערכה, במערכת הבריאות, חשוב לא פחות מאמון הציבור בממשלה. האמון המקצועי נפגע מתחילת האירוע עקב הנחיות סותרות, מחסור באמצעי מיגון ותחושה שהדרג המנהל מנותק ממה שקורה בשטח.
הנתק הקיים בשגרה בין הנהלת משרד הבריאות והנהלות ארגוני הבריאות, המאוישות ברובם באנשים שאינם אנשי מקצוע או שהרופאים והאחיות מביניהם לא נגעו בחולה 20 שנה, לבין השטח, מורגש במלוא חריפותו בשעת חירום. מתי ראינו בכיר במערכת מתמגן כתף אל כתף עם הצוות לעבודה במחלקת קורונה בבית חולים, או אפילו מבקר במרפאה בקו הראשון? יש לקוות שבשוך האירועים ייעשה דבר כדי לגשר על הפער הזה וקלינאים יאיישו את המשרות הבכירות ביותר.
מה דוחף את הממשלה לנקוט אסטרטגיה שנזקה רב מתועלתה ולא לשנות את הטעון שינוי בזמן? האם זו יהירות, היעדר גמישות מחשבתית, חוסר מוכנות ויכולות ביצוע, שיקולים פוליטיים או שילוב שלהם? זה הזמן להחליף את הפטיש הגס והאיטי שהונחת על כולנו בפעולה מדויקת, חכמה, מהירה ועדינה יותר כדי למגר את המגיפה.