הבוקר קראתי שוב בעיתונות על פינוי למלוניות הקורונה שחולל כאוס בשדה התעופה: "אנשים מסרבים להתפנות למלוניות. הם צועקים ומקללים, משתמשים בביטויים כמו: 'אתם גזענים', 'אתם נאצים', לפעמים גם זורקים כסאות". עדיין לא חדרה ההכרה בקרב רבים שהמצב הבריאותי כה חמור בשל פנדמיית הקורונה ושיש לנהוג באחריות ובערבות הדדית. עדיין לא חדרה להכרתם שמדובר בסכנת מוות פשוטו כמשמעו.
מגיפת הקורונה העולמית מעוררת דילמות אתיות, חברתיות ומשפטיות וביניהן העמדת האמצעים שבהם נוקטת המדינה כדי לשמור על בריאות אזרחיה מול חוק כבוד האדם וחירותו וחוק זכויות החולה המתבסס עליו.
לטענת אנשי בריאות הציבור, המקובלת עלי באופן אישי, מדובר במצב חירום בריאותי המסכן את כלל האוכלוסיה ועל כן יש לפעול על פי עקרון "טובת הכלל".
יש הטוענים ש"טובת הכלל" (the common good) הוא עיקרון חשוב בכל שיטה פוליטית, אך מביעים חשש מפני המדרון החלקלק שבו עיקרון זה עלול להיות מכשיר בידי אלה הסבורים כי הם יודעים טוב יותר מהכלל מה טוב עבורו ולכפות דעתם בכוח. מערכת בריאות הציבור מוצאת עצמה מהלכת בין הטיפות כאשר איננה יכולה למשל לכפות חיסונים אך כן יכולה לכפות בידוד.
יש לציין כי מאז קוד נירנברג, טיפולים רפואיים בכפייה נחשבים להפרה מפורשת של זכויות האדם ושל האתיקה הרפואית כאשר "חיסון בכפייה" פירושו טיפול רפואי בכפייה, ולכן מסתפקות מדינות דמוקרטיות בכל העולם וישראל ביניהן בנקיטה באמצעי פרסום ושכנוע בדבר יעילות החיסונים ותועלתם בתחום בריאות הציבור.
במסגרת קורס ספרות ורפואה, שהתנהל השנה רק בהרצאות ביוטיוב ששודרו לסטודנטים, עסקתי בין השאר בתיאור הבידוד הכפוי שמתאר הסופר הפורטוגלי, חתן פרס נובל, ז'וזה סאראמאגו ב"על העיוורון", שם הוא מתאר מגיפת עיוורון דמיונית הפושטת במקום ובזמן לא מוגדרים ומעוררת יצרים פשיסטיים ומפלצתיים בקרב שלטון החוק ועושי דברו.
רופא עיניים נדבק ב"עיוורון לבן" ומדביק שרשרת של אנשים עד שהעיוורון פושט בכל העיר. הוא מובל לבידוד כפוי כשאשתו, היחידה שנשארת פיקחת, מתחזה לעיוורת, מתלווה אליו ומשמשת מעין פריסקופ שהמספר נאחז בו כדי לקשור בין תבונה להתבוננות ומייצגת את התרבות בעולם כאוטי.
מהציבור נדרשים אמונה עיוורת וציות עיוור להנחיות ולגזירות קשות ביותר ובכללן בידוד כפוי בתנאים של הזנחה וכמעט רעב בבניין עזוב ששימש בעברו בית חולים לחולי נפש, במה שמזכיר לקורא שיטות הנהוגות במשטרים טוטליטריים. השלטונות כולאים את העיוורים והנשאים באגפים נפרדים של בית המשוגעים, הנתון תחת שמירה של כוח צבאי, שיורה בכל מי שמנסה לצאת.
"החיילים רק רצו לכוון את הנשק ולירות... בקור רוח באידיוטים האלה שנעו לנגד עיניהם כמו סרטנים פיסחים... מחפשים את הרגל שחסרה להם. הם ידעו... שבעיית העיוורים תיפתר רק עם חיסולם הפיזי של כולם... בלי הרהורים הומניטריים מזויפים, כמו שכורתים איבר נגוע בנמק כדי להציל את שאר הגוף".
בבית המשוגעים נשמעו מדי ערב ברמקול הדברים הבאים: "הממשלה מודעת לחלוטין לאחריותה ומקווה שהאזרחים שומרי החוק יקבלו עליהם את האחריות המוטלת עליהם ויבינו שהבידוד שהם נמצאם בו כעת הינו, מעל לכל שיקול אישי אחר, מעשה של סולידריות כלפי שאר חברי הקהילה הלאומית. עם זאת שימו לב להוראות הבאות:
- האורות יישארו דולקים כל הזמן, אין טעם לטפל במתגים, הם אינם פועלים.
- עזיבת הבניין בלי רשות תביא למוות מיידי.
- בכל חדר יש טלפון שאפשר להשתמש בו רק כדי לדרוש מבחוץ אספקה של מוצרי היגיינה וניקיון.
- המאושפזים יכבסו ביד את בגדיהם.
- מומלץ לבחור באחראי לכל חדר, זו המלצה, לא פקודה, המאושפזים יכולים להתארגן לפי הבנתם, כל זמן שיקיימו את הכללים.
- שלוש פעמים ביום יונחו קופסאות מזון ליד דלת הכניסה, מימין ומשמאל, והן יהיו מיועדות לחולים ולנשאים בהתאמה.
- את כל השאריות צריך לשרוף, ולעניין זה ייחשבו כשאריות נוסף על כל שיירי המזון, גם הקופסאות, הצלחות וכלי האוכל, העשויים מחומרים מתכלים.
- את השריפה צריך לעשות בחצרות הפנימיות של הבניין או בחצר האחורית.
- המאושפזים אחראים לכל התוצאות השליליות של השריפות האלו.
- אם תפרוץ שריפה, אקראית או מכוונת, לא יתערבו מכבי האש.
- כנ"ל במקרה שיפרצו מחלות, הפרות סדר או גילויי תוקפנות.
- במקרה של מוות, מכל סיבה שהיא, המאושפזים יקברו את הגוויה בחצר בלי שום טקסים רשמיים.
- התקשורת בין אגף החולים לאגף הנשאים תיעשה דרך האזור המרכזי של קומת הביניים, זה שנכנסו דרכו.
- הנשאים שיתעוורו יעברו מיד לאגף העיוורים.
- ההודעה הזאת תשודר יום-יום בדיוק בשעה הזאת, לידיעת המצטרפים החדשים.
הממשלה והאומה מצפים שכל אחד ימלא את חובתו. לילה טוב".
ניתן לראות ביצירה אלגוריה לחברה האנושית השרויה תחת מגיפה של "עיוורון לבן", כפי שמכנה אותה סאראמאגו. יצירתו עוסקת, בדומה לספריו האחרים, בנושאים פילוסופיים, פוליטיים, אתיים וחברתיים תוך הבעת ביקורת נוקבת על הממסד. בשל קוצר היריעה, התרכזתי במאמרי בנקודת מבט ספציפית בלבד.
בעקבות הקריאה בטקסט לעיל ניתן להיזכר במחנות הריכוז בעת מלחמת העולם השנייה ואף לתהות מה קורה בימים אלה ממש, בעת הפנדמיה, במשטרים טוטליטריים.
על אף הביקורת שמושמעת מגופים שונים, אינטרסנטים במידה זו או אחרת, עלינו להעריך את העובדה שאנו חיים בישראל הדמוקרטית שבה קיימת מערכת בריאות מעולה המתגייסת כולה להציל נפשות תוך שמירה על האיזון המתבקש בין העקרונות האתיים לזכויות הפרט.
ד"ר לימור שריר היא רופאה וסופרת, מנהלת את קורס ספרות ורפואה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב