אינסוף מילים הושמעו מעל כל במה אפשרית על אודות מגיפת הקורונה, רופאים הפכו לסלבס, כתבים הפכו לרופאים וכולם הפכו מומחים לקורונה ולטיפול במגיפות. כולנו רוצים לדעת מה יהיה ולאף אחד לצערנו אין תשובה ודאית. הניסיון מלמד שישנן שלוש דרכים בהן יכולה המגיפה להסתיים. האחת, פשוט להסתיים, השנייה להפוך קטלנית והשלישית להמשיך ולהכאיב מאוד.
השפעת הספרדית שתקפה את אוכלוסיית העולם החלה באפריל 1918 והיו בה שלושה גלים, במהלכה נדבקו למעלה מ-500 מיליון בני אדם ומתו כ-50 מיליון. הגל השלישי החל באפריל 1919 והסתיים בתחילת 1920 בדעיכה של המחלה ובהכחדתה. עד היום לא ברור לחלוטין מה הביא לסיומה של המגיפה בקול ענות חלושה.
היו מספר מקומות ישוב בודדים בעולם שבהם לא פגעה המגיפה ובהם לא נרשם אף מקרה מוות משפעת, הודות להסגרים יעילים שהונהגו בהם. ייתכן מאוד שגם במקרה שלנו המיגפה תדעך ותיעלם כלא היתה, כך פתאום.
חלופה שנייה היא מלחמת התשה ארוכה וכואבת שהמגיפה תנהל מול מקבלי ההחלטות והמנהיגים בארץ ובעולם. בידודים אינסופיים, תחלואה, כאוס כלכלי וחברתי כזה, שכולם יבינו שהגיע הזמן לעשות לזה סוף. הדרך היחידה לעשות לזה סוף היא לעשות את מה שעשו כבר אחרים: להכריז על סגר עולמי כואב כמה שיהיה. זה אולי נראה לא מעשי בנקודת זמן זו, אבל זו הדרך היחידה לסיים מגיפה עולמית כמו מגיפת הקורונה. מתי זה יקרה? אם זה יקרה? זה יקרה כאשר מחיר הסגר יהיה נמוך ממחיר הכאוס.
החלופה השלישית, הכואבת ביותר, היא מצב שבו אחת המוטציות שתתפתח תהיה כל כך קטלנית שתגרום לתמותה כמעט מיידית של מי שיחלה בה - כואב אבל יחסל את המגיפה. ברגע שהאדם שנדבק במחלה מת ממנה, היכולת שלו להעביר את הנגיף הלאה למעשה לא קיימת והסיכוי של הנגיף לפתח מוטציות ווריאנטים חדשים אף הוא קטן והמגיפה תסתיים.
חלופה זו לא תיאורטית והיו כבר מקרים שבהם קטלניות של מחולל הקטינה את התפשטות של המחלה והדוגמה הטובה ביותר היא של נגיף האבולה שבעצם בקטלניותה הגבילה את היקפה.
כולנו מקווים שהוירוס יבחר בחלופה הראשונה, אותה חלופה שבה בחר הנגיף ב-1920, אבל אנו חייבים להיות מוכנים גם לחלופות האחרות.
עד כמה הדבר בידיים שלנו או עד כמה הדבר בידיים של הממשלה שלנו? בידיים שלנו נמצאים הכלים הבסיסיים להישמר, להימנע מהתקהלויות, גם אם למנהיגים שלנו אין את האומץ לומר זאת, ולחבוש מסיכות בכל הזדמנות, גם אם הפוליטיקאים יגידו אחרת.
מה על הממשלה לעשות?
ומה על הממשלה לעשות? להכריז מיד על פרויקט לאומי של שיפור וקידום הרפואה בקהילה ולהיערך ליכולת לתת טיפול רפואי בבית החולה או במרכזי רפואה קהילתיים. קופות החולים הוכיחו שיש להן את היכולות להתאים עצמם לצורכי הזמן, ולכן בנקודת הזמן הזו צריך: החלטה, תכנית, תקציב וביצוע.
הדבר השני שעל הממשלה לעשות לאלתר הוא לפעול מול החברות הבינלאומיות ובעיקר מול "פייזר", על מנת להבטיח את האפשרות למתן תרופות מקטינות תחלואה, כמו הפקסלוביד, בתפוצה רחבה יותר מזו שבה ניתנת התרופה היום. התרופות מקטינות תחלואה בוודאות ויש להבטיח את הזמינות שלהן למי שיכול ליהנות מהן. במקביל, על הממשלה להבטיח ראשוניות בכל חיסון נגד וריאנט חדש שיתפתח כאשר יתפתח.
הושמעו טענות רבות נגד הממשלה על שהסכימה להפוך את מדינת ישראל ל"מעבדת חיסונים". זה הזמן לגבות את המחיר עבור "שירותי המעבדה". מלאי תרופות מספיק וראשוניות לחיסונים – זה מגיע לנו.
הכותב הוא מומחה למדיניות בריאות, לשעבר סגן מנהל בית החולים אסותא, סמנכ"ל חברת הפניקס, מנכ"ל החברה הכלכלית של קופת החולים לאומית ויועץ לשר הבריאות
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
