במחקר שממתאיו פורסמו בכתב העת Clinical Orthopaedics and Related Research, החוקרים ביקשו להעריך האם TKAs בגישה רובוטית נוטים לגרום לפחות תיקונים חוזרים תוך שנתיים, אם בגלל סיבות לא-ספציפיות או ספציפיות, בהשוואה ל-TKAs קונבנציונליים.
עוד בעניין דומה
החוקרים השתמשו ב-American Joint Replacement Registry כדי לזהות חולים בני 65 ומעלה שעברו ניתוח TKA בין ינואר 2017 למרץ 2020 עם מינימום של שנתיים של מעקב. החולים הוגבלו לגיל 65 ומעלה. החוקרים יצרו שתי קבוצות רטרוספקטיביות: TKA בגישה רובוטית ו-TKA קונבנציונלי. משתנים דמוגרפיים של המטופלים שנכללו בניתוח היו גיל, מגדר, BMI וגזע.
בסך הכל, 10% (14,216 מתוך 142,550) מה-TKAs שבוצעו במהלך תקופת המחקר היו בגישה רובוטית. חולים שעברו TKA בגישה רובוטית ואלה שעברו TKA קונבנציונלי היו דומים לגבי גיל (73 ± 6 שנים לעומת 73 ± 6 שני; (p = 0.31 ומין (62% [8736 מתוך 14,126] לעומת 62% [79,399 מתוך 128,334] נשים; p = 0.34) החוקרים יצרו מודל רגרסיה לוגיסטי רב-משתני, בעל אפקטים מעורבים, כדי לנתח את הסיכויים לתיקון חוזר מכל הסיבות כגורם לשימוש בגישה רובוטית, ומודל רגרסיה לוגיסטי נוסף כדי לחקור אבחנות ספציפיות לתיקון חוזר.
לאחר בקרה לערפלנים, כגון מנתח, מיקום הניתוח ומדד תחלואה נלווית של צ'רלסון, בתוצאות לא ניתן לראות הבדל בין TKA שנעשו בגישה רובוטית לעומת גישה קונבנציונלית בנוגע לסיכוי לתיקון חוזר לאחר שנתיים (יחס סיכויים לגישה רובוטית לעומת קונבנציונלית 1.0 [רווח בר סמך 95%: 0.8 עד 1.3]; p=0.92). הסיבות לתיקון של TKA בגישה רובוטית לא היו שונות מאלו של TKA קונבנציונלי, למעט סיכוי מוגבר לאי יציבות (יחס סיכויים 2.1 [רווח בר סמך 95%: 1.4 עד 3.0]; (p<0.001 בגישה הרובוטית.
לסיכום, תוצאות המחקר מצביעות על כך שהמנתחים לא צריכים להניח שגישה רובוטית ב-TKA יוביל לשיפור בהישרדות ההשתלה המקורית. ההבדלים בסיכון לתיקון לטווח בינוני וארוך עם TKA קונבנציונלי לעומת TKA רובוטי נותרו לא ידועים.
מקור:
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
