יש היסטוריונים שמשחקים ב"אילולא". אם בעקבות מלחמת ששת הימים לא היינו נשארים ברצועה ובגדה המערבית, הרי "הבעיה הפלסטינית" לא היתה מנת חלקנו. היא לא היתה בעייתנו. היא היתה נשארת בעייתם של המצרים והירדנים. עזה לא היתה הופכת לקללה עבורנו. המציאות שלנו כיום ברצועת עזה היא קשה ואולי בלתי אפשרית. חשבתי שצריך לצלול בין דפי ההיסטוריה.
במרוצת הדורות ידעה הקהילה היהודית בעזה עליות ומורדות, ובמחצית הראשונה של המאה ה-19 פסקה מלהתקיים, ככל הנראה עקב הפלישה ממצרים של מוחמד עלי. במחצית השנייה של המאה ה-19 חודש היישוב היהודי בעיר ביוזמת קלונימוס זאב ויסוצקי, מייסד חברת התה ויסוצקי, וחכם ניסים אלקיים, תלמיד חכם וסוחר יליד מרוקו. יהודי העיר היו ברובם בני היישוב הספרדי שהכירו את השפה והתרבות הערבית.
במאמר של אריה קיציס, "ימיה האחרונים של הקהילה היהודית בעזה", במגזין הספריה הלאומית, מתואר כי היהודים תושבי עזה הגיעו אליה בעיקר מיפו, אך גם מחלאב, מחברון ואף מאירופה. רובם הגדול עסק במסחר, בייחוד בשעורה וחנדל (אבטיח מר בעל סגולות רפואיות, הגדל בסביבות עזה וידוע גם בשמות אבטיח הפקועה וגפן השדה). יהודי עזה עסקו גם בבנקאות ובעיר נחנך סניף של בנק אפ"ק.
קהילת עזה היתה מלוכדת ומגובשת, מתאר קיציס. המשפחות נהגו לחגוג יחדיו את חגי ישראל והתגוררו במתחמים משותפים לכמה משפחות, כאשר בכל מתחם הוקצה חדר לאירוח יהודים שנאלצו ללון בעיר במהלך מסע מקהיר לארץ-ישראל.
גם חיי הדת היו מפותחים ובעזה פעלו רב, שהיה גם מלמד, שוחטים יהודים, מקווה ובית קברות. בעיר היו שלושה בתי כנסת וביוזמת אחד מנכבדי הקהילה, ניסים אלקיים, שהושפע מאליעזר בן יהודה, הוקם בעיר בראשית המאה ה-20 בית ספר עברי, בו לימדו שני מורים שנשלחו אליו מירושלים. כרב הקהילה שימש בחלק מהזמן הרב ניסים אוחנה, לימים רב בניו יורק, מצרים, מלטה וחיפה, שבעת שהותו בעזה כתב ספר בבשיתוף עם המופתי של עזה, השייח' עבדאללה אלעלאמי, שכותרתו: "ודע מה שתשיב לאפיקורוס: תשובות ברורות מהתנ"ך עצמו". מטרת הספר היתה לתת ליהודים ולערבים תשובות כנגד אנשי המיסיון הנוצרי, שהפעילו בית חולים בעיר.
מלחמת העולם הראשונה פגעה קשות ביישוב היהודי בעיר. מרבית יהודי העיר היו בעלי נתינויות זרות ועקב כך גורשו על ידי השלטון העות'מאני מהארץ. משפחות בודדות היו אמנם בעלות נתינות מקומית ויכלו להישאר בעיר, אך נדרשו בחובת גיוס לצבא העות'מאני או, לחלופין, בתשלום כופר גבוה. העשור השני של המאה העשרים היה העשור האחרון לקיומה של הקהילה היהודית בעזה. בפרעות תרפ"ט, יהודי עזה נאלצו לברוח מהעיר, וזה היה סופה הרשמי של הקהילה.
מאות שנים קודם לכן, במסעו לארץ־ישראל (1481), ביקר המשכיל העשיר היהודי־איטלקי משולם מוולטרה, שהיה מיודד עם עם לורנצו מדיצ'י, בחאן יונס ובעזה. הוא תיאר בספרו את חבורות השודדים הרבות באזור, אך ציין את עזה כעיר שבה גדלים עצי פרי רבים והיהודים שם התפרסמו בייצור לחם ויין משובחים.
בשנת 1666 עבר בעזה שבתאי צבי (בדרכו למצרים), שם הוכרז "מלך המשיח" על ידי המיסטיקן הקבליסט נתן העזתי (1643-1680), שהיה תושב עזה ונביא התנועה השבתאית.
בית החולים שהוקם על ידי העות'מאנים בעוג'ה אל חפיר (ניצנה), 1916. צילום באדיבות: איתי בחור, הוצאה לאור
את בית החולים הראשון בעזה (וגם במקומות נוספים כמו שכם ויפו) יסדה החברה המיסיונרית הכנסייתית האנגלית (Church Missionary Society), שניהל ד"ר ברוקשטוק. בתחילת מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1914, המוסד נסגר.
נוכחות רופאים יהודים בעזה היתה מועטה. ב-1892 פעל בעזה רופא בוגר אוניברסיטה גרמנית, אליהו הכהן, בנו של הרב מיכל הכהן מירושלים. הוא עזב את העיר ב-1894 והמשיך לעבוד בירושלים.
רופאיה של עזה
ד"ר משה שרמן פרסם בעיתון "הרפואה" (1957) מאמר על רופאיה של עזה. הוא מקדיש את המאמר לישעיהו בקמן, בנו של ידידו ד"ר בנימין בקמן, שנהרג בעזה במבצע קדש ב-1956. הוא מתחיל את המאמר בסיפורו של הרופא העברי הראשון בעיר, אליהו הכהן, בנו של הרב מיכל יצחק אליהו הכהן מירושלים שהיה מדפיס ועיתונאי בירושלים במאה ה-19 וממייסדי שכונת נחלת שבעה.
לפי ספרם של יעל ונסים לוי על רופאי א"י (רופאיה של ארץ-ישראל 1799-1948, מאת נסים ויעל לוי, איתי בחור הוצאה לאור 2017), הרב היה מזכיר בית החולים ביקור חולים ובנו אליהו, יליד 1859, למד בביה"ס מקווה ישראל אך נשלח על ידי אביו לסיים את לימודי התיכון בגרמניה ולמד רפואה בהידלברג ובברלין. ב-1892 חזר לארץ ועבר לעבוד בעזה עד 1894.
ד"ר אליהו הכהן שהיה פוליגלוט (שלט בשש שפות, כולל ערבית), לא התקבל לעבודה בבית החולים הירושלמי ביקור חולים, למרות השכלתו הרפואית המצוינת. או אז אביו התפטר מתפקידו בבית החולים והבן עבר לעבוד בבית החולים משגב לדך ובמושבות הברון. במלחמת העולם הראשונה שוב שירת בעזה ועם תום המלחמה שב לעבוד בפתח תקווה עד מותו ב-1926.
במאמרו מתאר שרמן את המצב בארץ בעת מלחמת העולם הראשונה. טרם פרוץ המלחמה הגיעו קצינים גרמנים לארגן את החזית מול האנגלים. בראש חיל הרפואה עמדו הרופאים יונגלס והופמן. האחרון נולד בירושלים והחליט להקים בתי חולים בחזית למוסלמים, לנוצרים וליהודים. אגודת הרופאים העברים בא"י הציעה לשלוח לשם רופאים, ההצעה לארגן משלחת רופאים יהודים לעזה התקבלה, ביניהם הרופאה ד"ר אלכסנדרה בלקין שהתנדבה, אך הפיקוד הגרמני סירב שאישה תשרת בחזית.
הרופאים שנשלחו לעזה היו ד"ר יהודה לייב (אריה לאון) פוחובסקי, לימים ממייסדי תל אביב, מראשוני המנתחים בארץ ישראל, מנהל בתי החולים שער ציון וגלעד ליולדות; ד"ר משה שרמן, ראשון רופאי אף-אוזן-גרון בארץ ישראל (1881–1969), ממייסדי ההסתדרות הרפואית בישראל ונשיאה הראשון), וד"ר מרדכי ברכיהו, שהיה איש העלייה השנייה, מאבות תורת ההיגיינה והרפואה המונעת בארץ, רופא גימנסיה הרצליה. כמו כן נשלחו אחיות, חובשים וטבח. בניין המיסיון נהפך לבית חולים צבאי עברי.
עודף הרופאים העולים בשנות העשרים גרם לממסד (ההסתדרות הרפואית, "הדסה") להציע לחלקם לעבוד בערים ערביות כמו לוד, רמלה, באר שבע, בית שאן, נצרת וכאמור בעזה. בדרך כלל האוכלוסיה הערבית קיבלה אותם בשמחה.
ניידת טיפולי עיניים של הצבא הבריטי בעזה, 1936. צילום: אוסף מטסון, ספריית הקונגרס
ב-1923 הגיעו לעזרת הרופאים בעזה מגויסים נוספים: ד"ר אליהו הכהן שהגיע מפתח תקווה כאמור, ד"ר אריה עפרון, שאחרי השירות בעזה עבר לעבוד בחיפה, הוגלה לארמניה עקב קשריו עם מחתרת ניל"י, עבד בדמשק ובסופו של דבר בחיפה, שם שירת גם את האוכלוסייה הערבית עד מותו.
עוד הגיע ד"ר חיים יזרעאלי לשנה, ואז עבר לבאר טוביה, שם נרצח על ידי פורעים ב-1929. ד"ר אפרים סיני, שבהמשך ניהל את מחלקת העיניים בבתי החולים הדסה ואיכילוב, כיהן כיושב ראש ההסתדרות הרפואית בישראל וממייסדי ביה"ס לרפואה בתל אביב, הגיע לעזה אחרי יזרעאלי ב-1924.
אחריהם הגיע לעזה ד"ר בנימין בקמן, ששהה שם עד 1929, עבד גם במטולה וטיפל ביהודים ובערבים. לבסוף התיישב בנתניה ועם התפתחות המושבה והפיכתה לעיר, תפס את מקומו כעסקן התנועה הלאומית (חרות). במשך שנים רבות שימש כיו"ר התנועה וכנציגה במועצה המקומית ואח"כ בעירייה. בקמן היה מראשוני אצ"ל ומילא תפקידים מרכזיים. גם בתקופות הקשות ביותר נשא ברמה את דגל התנועה והיה אחד העצורים הוותיקים ביותר שטעם את טעמם של כל המחנות, החל מלטרון וגמור במחנות האריתריאה וקניה.
מעניין לציין, שבנו של ד"ר בקמן, ישעיהו, נולד בעזה בשנת 1926. בשנת 1929 עזבו היהודים עזבו את עזה בעקבות המאורעות. במבצע סיני, בשנת 1956, נהרג הבן בשערי עזה.
היישוב היהודי בעזה גדל אז ובשנת 1927 נפתחו שם בית מרקחת (ד"ר יקר) ומרפאת שיניים (ד"ר רבינוביץ'). מלון נפתח שם ואכסן בין כתליו פליטים יהודים מהמאורעות. ואולם, בהזדמנות הראשונה נסו היהודים משם והיישוב היהודי פסק מלהתקיים.
לאחר קום המדינה הרופאים הישראלים היחידים שעבדו בעזה היו רופאי צה"ל (1956) ולאחר כיבוש הרצועה במלחמת ששת הימים ב-1967, הפעילו רופאים ישראלים את בתי החולים שלה.
הכותב, פרופ' אבי עורי, פרופ' אמריטוס לרפואה שיקומית, אוניברסיטת תל אביב, ביה"ח השיקומי רעות; חבר בוועדת הלנצט "לרפואה, נציזם והשואה" מאז 2021
הירשמו לקבלת עדכונים בנושאים שעלו בכתבה
